גזר דין בתיק ת"פ 1364-03-12

1.      הנאשם הורשע עפ"י הודאתו בשלוש כניסות לישראל שלא כדין, שלוש עבירות לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב - 1952.

כעולה מכתב האישום ומהודאתו של הנאשם, הוא נכנס לראשונה לישראל שלא כדין ביום 28.8.2010, אז נתפס בסמוך ללקייה, אך שוחרר והוחזר לתחומי הרשות הפלשתינית. הוא שב ונכנס לישראל שלא כדין ביום 29.9.2011, ואז נתפס בתחומי באר שבע, באתר בניה. גם בפעם זו לא הועמד לדין אלא הוחזר לתחומי הרשות הפלשתינית. בשלישית נכנס הנאשם לישראל שלא כדין בחודש פברואר 2012 וביום 29.2.2012 נתפס במצפה רמון. אז גם נעצר והוגש כנגדו כתב האישום דנן.

טיעוני הצדדים לעונש :

2.      ב"כ המאשימה אישר כי לנאשם אין הרשעות קודמות. יחד עם זאת, הפנה להלכת פראג'ין תוך התייחסות לכך שמדובר בעבירות חוזרות ונשנות. ב"כ המאשימה הפנה לפסק דין שניתן בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע [ע"פ 6373/09 זבדיה ואח' נ' מדינת ישראל ] וביקש ללמוד ממנו גזירה לעניינינו, באשר לתקופת המאסר הנדרשת. לטענת ב"כ המאשימה, העובדה כי הנאשם שוחרר בהליך המעצר, אינה מקנה לו חסינות ודינו לא צריך להיות שונה מאלו המגיעים לשלב זה של ההליך כשהם עצורים.

עוד הגיש ב"כ המאשימה פסיקה נוספת של בית משפט השלום, וביקש להשית על הנאשם עונש מאסר בפועל, מאסר על תנאי וקנס כספי.

3.      הסנגורית ביקשה להקל בעונשו של הנאשם והדגישה את נסיבותיו האישיות של הנאשם, כבן 28, אב ל- 4 ילדים קטנים בגילאי שנה עד 10, אשר עול פרנסת המשפחה מוטל על כתפיו. לטענתה, לנאשם תשעה אחים נוספים ואביו אינו בקו הבריאות ועל כן הוא נדרש לפרנסת כולם.

לטענת הסנגורית, הגם שמדובר בשלוש כניסות, עדיין אין מדובר בשהייה ממושכת, והנאשם הודה בחקירתו בהזדמנות הראשונה ולקח אחריות למעשיו. עוד ביקשה הסנגורית לטעון בעניין זכויותיו של הנאשם בעת מעצרו, שנטען שהופרו על ידי תחנת דימונה.

הסנגורית ביקשה לתת משקל לעובדה שהנאשם שוחרר בהליך המעצר והתייצב לכל הדיונים, ובנסיבות אלו ביקשה להסתפק בענישה צופה פני עתיד בצירוף קנס, שיכול להיות גם משמעותי יחסית. הסנגורית הציגה פסיקה של מספר בתי משפט שלום, שם הושתו עונשי מאסר בפועל אך ללא רכיב כספי. תחת זאת, ביקשה הסנגורית לתת משקל רב לרכיב הקנס הכספי, במקום עונש מאסר בפועל.

לטענת הסנגורית, הנאשם מבוהל מכל ההליך וכי הבין את משמעותו והוא הורתע דיו, ועל כן אין מקום עוד להקשות עליו בענישה בדרך של מאסר בפועל.

4.      הנאשם פנה אף הוא לבית המשפט והביע צער על הדברים. הוא טען שנכנס לישראל כדי לעבוד ולפרנס את משפחתו וילדיו, אך התחייב שלא לחזור על כך עוד.

הדיון:

5.      הנאשם יליד 1984, תושב דאהריה שבשטחי הרשות הפלשתינית וללא כל עבר פלילי.

כאמור, הנאשם לא למד את הלקח משתי הכניסות הקודמות, ולמרות שהוזהר, חזר ונכנס לישראל שלא כדין. הוא לא הפנים את הסלחנות שנקטו כלפיו רשויות האכיפה בישראל והמיר את הגינותה של המערכת האכיפתית בישראל, בחולשה.

6.      ברע"פ 3173/09 מוחמד פראג'ין נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים) נקבע כי ככלל יש להחמיר בעונשם של הנכנסים שלא כדין לישראל, אולם יש לשקול נסיבותיו של כל מקרה ומקרה. ההלכה שנקבעה בעניין פראג'ין היתה על רקע מדיניות אכיפה שונה מהיום. כיום, למעשה המערכת סלחנית יותר ונמצא כי בפעמיים הקודמות שאדם נכנס שלא כדין לישראל, לא ממהרת משטרת ישראל להעמידו לדין, ולמעשה הוא הועמד לדין רק לאחר הפעם השלישית. יש בכך לטעמי כדי למלא אחר מצוותו של בית המשפט העליון בעניין פראג'ין, לנקוט קו סלחני יחסית כלפי הנכנסים שלא כדין לישראל, ללא עבירות נלוות.

7.      ואולם, גם לסלחנות יש קץ וגם לסבלנות יש רף מסויים שלאחריה המסר לנכנסים שלא כדין צריך להיות בדרך שונה. רף זה הושם כיום על שלוש כניסות. האם המשמעות היא שיש להתייחס כיום למי שהורשע בשלוש כניסות שלא כדין, כשם שהתייחסו בעבר למי שנכנס פעמיים שלא כדין? סבורני שלא, ולטעמי רף הענישה למי שמורשע בשלוש כניסות, צריך להיות גבוה יותר מזה שמורשע בשתי כניסות, כמובן בכפוף לנסיבות האישיות של כל נאשם ונאשם [זה גם המסר העולה מפסק דינו של כב' השופט הנדל בע"פ (ב"ש) 6373/09 זבדיה איאד ואח' נ' מדינת ישראל (לא פורסם)].

8.      עיינתי בפסיקה שהוצגה לי על ידי שני הצדדים. העובדה שבתי המשפט השונים נוהגים במדיניות ענישה שונה, אין משמעותה שנכון להיצמד דווקא לצד זה או אחר של מדיניות הענישה, ובוודאי שאינה מחייבת היצמדות לרף הענישה הנמוך. כל שופט ומצפונו, ולעולם יש לזכור כי הענישה אינדיבידואלית ואין נאשם אחד דומה למשנהו. נפסק כי אין לקבוע תעריף ענישה אחיד. יחד עם זאת, ראוי כי מקרים דומים ינהג בהם בית המשפט באופן דומה ככל שניתן, על מנת שתהיה וודאות במשפט ועל מנת שיצא הנאשם מאולם המשפט ביודעו כי משפט צדק נעשה עימו ולא שרירות הרגע היא שחרצה גורלו.

9.      הנאשם היה עצור יומיים והוא שוחרר בתנאים שהבטיחו התייצבותו לדיונים. אני מסכים עם ב"כ המאשימה כי העובדה שהנאשם אינו עצור אין בה כדי להוות שיקול משמעותי להקלה בעונשו. דין שווה הוא לכולם והמעצר אינו עונש ואינו על חשבון העונש. מטעם זה, הגם שיש קושי לכאורה "להשיב" אדם לתנאי כליאה, לאחר ששוחרר ממעצר, לא נכון יהיה להקל עימו רק מטעם זה, שכן יהיה זה מסר לא נכון. הנאשם שוחרר לאחר ששכנע את בית המשפט שיתייצב לכל הדיונים, וכך אכן עשה.

העובדה ששיתף פעולה עם רשויות האכיפה, והתייצב לדיונים, היא זו שיש להעמידה לזכותו בעת גזירת הדין, ובכך שונה מצבו מאלו שחזקה לגביהם שלא יעשו כן.

10.  לזכותו של הנאשם אני מביא בחשבון את הודאתו המהירה, את החיסכון בזמן השיפוטי ואת העדר העבירות הנלוות. אני מביא בחשבון שנכנס לישראל למצוא בה שבר ופרנסה למשפחתו הגדולה ולילדיו.